על הגבייה ועל הכפייה

"על בגידה" – ליסנסדר ספנר – 1870

העובדה היא, שהממשלה, כגון שודד הדרכים, אומר לאדם : כספך או חייך ! והרבה, אם לא רוב המיסים משולמים בעקבות איום זה.

אמנם הממשלה אינה אורבת לאדם בערבה, קופצת אליו ומצמידה אקדח לרקתו לפני שהיא מרוקנת את כיסיו. אך שוד זה, עדיין שוד הוא בשל כך, והוא הרבה יותר שפל ונאלח."

השודד לקוח על עצמו באופן אישי ובלעדי את האחריות הסיכון והאשמה הפלילית של מעשיו הוא. הוא אינו מעמיד פנים שיש לו זכות צודקת לכספך או שהוא עומד להשתמש בה לצרכיו. הוא אינו מתיימר להיות דבר מעבר לשודד. … בנוסף, לאחר שהוא נוטל את כספך, הוא נפרד ממך, בהתאם רצונך. הוא אינו מתעקש להמשיך ללוות אותך בדרך, בניגוד לרצונך; בהעמידו את עצמו בריבון שלך בגלל פריסת "הגנתו" שהוא מעניק; הוא אינו ממשיך ל"הגן" אליך, על ידי פקודותיו להשתוות לו ולשרתו; בתובעו כי תעשה מעשה פלוני ושתמנע ממעשה אלמוני; בגזלת כסף נוסף כל פעם שיחפוץ בכך לשביעת רצונו או הנאתו."


באשר לעיקולים על ידי השלטון המרכזי, הכח של גבייה מינהלית באמצעות עיקולים קיים כבר משנת 1791 לפי בית המשפט העליון בארה"ב.

In the case of distraint by the federal government for collection of taxes, the power of administrative levy by distraint (distress) dates back to the year 1791, according to the U.S. Supreme Court


רשות המיסים 'לא יישמה' את חוק קיזוז מיסים במשך כ-36 שנה . בכל שנה רשות המיסים גובה ביתר כ-45 מיליארד ₪ ומתוך סכומי ההחזר, היא מקזזת 1.2 מיליארד ₪. המנגנון שהופעל ידי המשיב, הוא "עיקול צד ג'".